יש מדינות שחוזרים מהן עם רשימה של מקומות שראינו, ויש מדינות שחוזרים מהן עם תחושה. אחרי תשעה ימים בגאורגיה במסגרת קורס מדריכי טיולים בחו"ל של החברה הגיאוגרפית, אני חושב שגאורגיה שייכת מבחינתי לסוג השני.
ברור שאני זוכר את ההרים של סוואנטי, את הכפרים והמגדלים של אושגולי, את טיולי הטבע בעקבות הקרחונים, את הרחובות של טביליסי, את העיר ורדזיה החצובה בסלע ואת הנסיעות הארוכות בין עמקים, נהרות ורכסים. אבל כשאני חושב היום על המסע הזה, דווקא הדברים האחרים עולים קודם: שולחן עמוס אוכל, משפחה שמכניסה אותנו הביתה, הכבוד לאורח, היחס לאמא ולמשפחה, כוס יין שמרימים יחד, שוק מקומי ורגעים קטנים של מפגש עם אנשים.
אולי זו גם הדרך הנכונה להכיר את גאורגיה.
מדינה שמשתנה כל כמה שעות
אחד הדברים המפתיעים במסע היה כמה גאורגיה מגוונת. התחלנו בבאטומי שלחוף הים השחור – עיר עם בתי מלון חדשים, קזינו, טיילת ואדריכלות מודרנית מעורבבת עם בנייה סובייטית. באטומי היא עיר מודרנית עם גורדי שחקים, אבל בנסיעה משדה התעופה לחוף הים עוברים דרך שכונות של בנייני רכבת סובייטים, שלא מאפשרים להסתיר את העבר. משם המשכנו לקוטאיסי ולמערב הירוק, ובהמשך עלינו אל הקווקז הגבוה.
המעברים האלה אינם רק שינוי בנוף. מערב גאורגיה לח וירוק יותר, עם חקלאות וקשר היסטורי לים השחור, בעוד שככל שנעים מזרחה הנוף והאקלים משתנים.
ואז מגיעים לסוואנטי – ושם נדמה שנכנסים לגאורגיה אחרת לגמרי.
מסטיה ואושגולי היו מבחינתי מהחלקים החזקים במסע. ההרים נעשים גבוהים יותר, הכבישים צרים יותר, הכפרים קטנים יותר והמגדלים הסוואניים מופיעים כמעט בכל מקום בכפרים. במשך מאות שנים הבידוד הגיאוגרפי עזר לקהילות כאן לשמר שפה, מנהגים וצורת חיים שונה מזו של העמקים.
אבל חשוב לא ליפול לקלישאה שהזמן כאן "עצר מלכת". הוא לא. תיירים מגיעים, כבישים משתפרים, טלפונים ניידים נמצאים בכל מקום והעולם החיצוני כבר מזמן הגיע גם לכפרים הגבוהים. דווקא המפגש בין המסורת העתיקה לחיים המודרניים הוא חלק גדול מהעניין.
עלינו לאושגולי ברכבי 4X4 והנוף השתנה למושלג, ועברנו לטיולי טבע כדי להגיע לקרחונים. כשמתקרבים לקרחונים יש נטייה לגשת ולגעת, אבל למזלנו המדריך המקומי עצר אותנו ואמר שזה מסוכן. היינו בסך הכל חצי שעה ליד הקרחון ואז בגלל החום סלעים וחתיכות קרח החלו ליפול ברעש עצום. מזל!
המשפחה היא הרבה יותר ממשפחה
אחד הדברים שהרגשתי לאורך המסע הוא המקום שתופסת המשפחה בתרבות הגאורגית.
זה מתבטא בכבוד למבוגרים, בכבוד לאם המשפחה ובתחושה שהבית הוא לא רק מקום פרטי אלא מסגרת חברתית שלמה. רואים את זה בצורה שבה יושבים סביב שולחן, באופן שבו מארחים ובחלוקת התפקידים בתוך הבית.
ואז מגיע האוכל
קשה מאוד לכתוב על גאורגיה בלי לכתוב על אוכל. ולא רק מפני שהאוכל טוב.
יש כמובן חצ'פורי, אבל די מהר מגלים ש"חצ'פורי" הוא לא מאכל אחד. יש גרסאות שונות באזורים שונים. יש גבינות, עשבי תיבול, מאפים, בשרים, אגוזים, ירקות ויין. ובשווקים – בקוטאיסי, בזוגדידי ובמקומות נוספים – רואים את הקשר הישיר בין הכפר לעיר.
השוק בקוטאיסי, למשל, לא היה מבחינתי רק מקום לקנות בו משהו או לעצור לארוחת צהריים. השוק מספר מי מגדל, מי מוכר, מה עונתי, מה נחשב איכותי ומה אנשים באמת אוכלים.
אבל כדי להבין באמת את היחס הגאורגי לאוכל צריך להגיע לשולחן.
הסופרה – שולחן שהוא מוסד
את הסופרה הראשונה שלנו עשינו ביקב של משפחה מקומית חמה שמגדלת את הכרמים ומפיקה את היין באופן עצמאי. הסופרה הגאורגית היא לא פשוט ארוחה גדולה. יש בה אוכל, כמובן, והרבה ממנו. יש יין ויש ברכות. אבל יש גם סדר, תפקידים וטקס. הטמאדה (ראש הטקס) מוביל את הברכות, והכוס שמרימים אינה רק "לחיים". מדברים על משפחה, על חברים, על אהבה, על המדינה ועל החיים.
פתאום מבינים שהשולחן הוא אחד המקומות שבהם התרבות הגאורגית מתקיימת בפועל והם לא הפסיקו להוציא עוד ועוד מנות. זה טקס שיכול לקחת יום שלם.
הכנסת אורחים בגאורגיה אינה רק נימוס. יש בה משהו כמעט מחייב: אם נכנסת אליי הביתה, אתה עכשיו אורח שלי, ואני אדאג שיהיה לך מה לאכול, מה לשתות ושלא תרגיש זר.
מדינה שחיה עם ההיסטוריה שלה
ובתוך כל החום הזה נמצאת גם היסטוריה לא פשוטה.
פגשנו אותה בכנסיות ובמנזרים, במגדלי סוואנטי, בעיר המערות ורדזיה, בבתי הכנסת, במבצרים וגם במוזיאון סטאלין בגורי. גאורגיה הייתה שוב ושוב בין אימפריות, כיבושים והשפעות – פרסיות, עות'מאניות, רוסיות וסובייטיות – ובכל זאת שמרה על שפה, כתב, דת ותחושת זהות חזקה מאוד.
המפגש בגורי היה מעניין במיוחד. המוזיאון של סטאלין מעלה שאלה לא פשוטה על הדרך שבה עם זוכר דמות היסטורית, ומה מוזיאון בוחר להראות או לא להראות.
וזה אולי חלק מהעניין בגאורגיה: העבר אינו נמצא רק בספרים. הוא נמצא בבניינים, באוכל, במשפחה, בכנסייה, בשירים ובדרך שבה אנשים מספרים לעצמם מי הם.
רגע לפני סיום המסע, קינחנו במרחצאות המים החמים בטיבליסי, חוויה בפני עצמה. במיוחד הטקס שבו שופכים מים חמים על האנשים עם דליים וסוג של חובטים בהם. משעשע 🙂
כוס יין ביד אחת
את המסע סיימנו בטביליסי, ליד הפסל של קארתליס דדה – "אמא גאורגיה".
הדמות מחזיקה ביד אחת כוס יין למי שמגיע כחבר, וביד השנייה חרב למי שמגיע כאויב.
אחרי תשעה ימים במדינה, קשה לחשוב על סמל מתאים יותר.
כי אולי זו גאורגיה בתמונה אחת: מצד אחד עם שעבר פלישות, מלחמות ותקופות קשות ולכן למד להגן על עצמו ועל הזהות שלו. ומצד שני חברה שבה האורח, המשפחה והשולחן מקבלים מקום כל כך מרכזי. אין ספק שגאורגיה היא מדינה מיוחדת עם נוף מדהים ופוטנציאל תיירותי שרק מתחיל להתממש. מי שרוצה יכול להתמקד בטיולי טבע וטרקים ומי שרוצה יכול לחוות את ההיסטוריה והמורשת המרשימה.
גלריית תמונות
9 תמונות
